אני וחבר שלי הכרנו לפני 6 שנים. במהלכן היו לנו 2 פרידות אחת מהן של חצי שנה ואחת של שנה שלמה.
יש בנינו אהבה ענקית, כל אחד מאיתנו אוהב את השני יותר משהוא אוהב את עצמו.
הפעם האחרונה שחזרנו הייתה לפני שנתיים. כולם מהצד אמרו שאם חזרנו אחרי שנה שלמה בנפרד והאהבה עדיין כה חזקה כמו שהייתה כשהכרנו בטוח נתחתן.
שנינו בני 27.
המשפחה שלי חולה עליו, הוא חולה על המשפחה שלי. אני אוהבת את הסביבה שלו.
על פניו אין סיבה לדאגה.
שלשום הייתה לנו שיחה שבסופו נפרדנו. החלטה שהוא קיבל. וגם בשתי הפרידות האחרונות הוא קיבל את ההחלטה ואי אפשר להזיז אותו מזה, וכמובן שאחרי כמה זמן הוא מתחרט.
הוא בא מבית מאוד בעייתי , נולד להורים גרושים שמתפקדים מאז הוא מתמיד כשני אוייבים.
הוא גדל בלי הרבה אהבה, כל הזמן רק דרשו ממנו ולא נתנו לו כלום בחזרה. הוא רגיל רק לתת ולא לקבל.
כל פעם הוא מגיע לשלב בזוגיות שהוא לא מצליח לעבור. הוא אומר שהוא רוצה מאוד, ומנסה והוא כל הזמן חי בלחץ ופחד שהוא לא מצליח לפתוח את עצמו רגשית והוא מתבאס על עצמו. ושהוא מרגיש רע בסיטואציה הזו והוא מרגיש לפעמים שהוא מבזבז לי את הזמן, הסכמנו שנעבוד על זה ביחד כי פסיכולוג בלתי אפשרי מבחינה כלכלית, הוא הסכים ואחרי שבוע הוא אמר שמהיכרות עם עצמו הוא לא סומך על עצמו שהוא יצליח להיפתח ולתת לי את מה שאני צריכה.
שהוא כל הזמן יודע שהוא צריך לתת לי יותר והוא לא אוהב להיות בהרגשה הזו שהוא לא מצליח.
אני מודה שלאור הפחד לאבד אותו נחסמתי רגשית בעצמי והפסקתי לשתף בהרבה דברים. לא רבנו שנה שלמה. התרחקנו אחד מהשני בלי לשים לב.
גרנו ביחד תקופה לא באופן רשמי, פשוט לא רצינו להיפרד וכל יום הייתי באה אליו. וזה הגיע למצב שהייתי שם כל יום, כל לילה. הוא בעצמו היה שואל אותי ״מתי את מגיעה הביתה היום?״ בהכי טבעי
ואז פתאום הוא התקף חרדה שהוא הבין שזה המצב, שאנחנו גרים יחד. ואין לו את הלבד שלו, והוא לא רוצה להרגיש בן 30 בשגרת חיים כזו חסרת ריגוש.
אז חזרנו למתכונת קודמת והיינו ישנים ביחד 3 פעמים בשבוע.
הוא כן יודע לתת לי, הוא נותן לי המון. כל ה3 פעמים שהיינו יחד כל פעם בשנה הראשונה הוא נתן לן עולם ומלואו, הוא היה נוכח והיה רגשית לגמרי בפנים ואחרי שנה הוא פתאום נבהל ונסגר, חוסם את עצמו רגשית כלפיי.
הוא יודע שזה לא בסדר, הוא היה מאוד רוצה לשנות את זה. הוא לא רוצה להיות לבד כל החיים שלו.
אנחנו כל כך אוהבים אחד את השני אנחנו מתאימים מבחינת השקפות חיים, תחומי עניין, מבחינת כל הדברים הטכניים ולמרות זאת הוא מחליט כל פעם מחדש לוותר.
הוא פשוט צריך לעבור את המחסום הזה שיש לו, הפחד הזה מהמחויבות.
אני לא יודעת מה לעשות? להילחם על זה?
להכניס ראש בריא למיטה חולה?
זה יכול להשתנות?
אני אובדת עצות. אני בצומת בחיים שאני לא יודעת אם שווה לנסות להילחם או להתקדם הלאה בקושי רב.
