בעקבות פרשת ה”אח הגדול” – על הסכנות הטמונות בחשיפה תקשורתית

השאלות הקשות שעולות כתוצאה מהתחקיר והממצאים הקשים לכאורה, שהעלה ידיעות אחרונות על הטיפול התרופתי שניתן למשתתפי האח הגדול, מציף הרבה מאד שאלות אתיות, באשר לקשר שבין טיפול רגשי נפשי (טיפול אישי- פסיכותרפיה או טיפול זוגי), לבין חשיפה תקשורתית.

  • עד כמה הההשתתפות בתכניות טלויזיה משקפת מצב קיים, ועד כמה יוצרת או מחמירה קשיים רגשיים שקדמו להשתתפות ולחשיפה?

  • את מי משרתת החשיפה התקשורתית? את אלו שבחרו להשתתף וזכו ל 15 דקות תהילה, אך גם לסוג של הרפתקה, מסע, והתמודדות עם אתגרים? או  שמא מדובר בבחירה מכוונת מראש של אנשים פגיעים, הזקוקים לחום, אהבה, ושייכות, ויהיו מוכנים לשלם מחירים אישיים כאשר יחשפו במצבים אינטימיים מביכים?

  • מי שומר על השומרים? היכן עובר הגבול, והאם בכלל ניתן ליישב את הקונפליקטים בין השיקולים האתיים המקצועיים של אנשי המקצוע המלווים את התכנית, לבין השיקולים המסחריים של ההפקה? את מי באמת משרתים אנשי המקצוע שמשתפים פעולה עם תכניות טלויזיה?

  • האם נכון להטיל את מלוא האחריות לנזקים שנגרמו על המשתתפים עצמם, שהם אנשים בוגרים, שקולים, שבחרו באופן חופשי ומרצונם להחשף, או שיש מידה רבה של אחריות גם למי שבונה ומייצר מצבי לחץ מורכבים?

  • האם אנו כלל ערים לתוצאות, לסכנות ולהשלכות של אותה החשיפה לאורך זמן?

 

לפני שנים, הוצע לי להשתתף באת מהתכנית של דודו טופז ז”ל, ולשמש מטפלת זוגית, עבור זוג שהפקת התכנית איתרה, וביקש לקבל עזרה זוגית וחומרית. לאחר התלבטות, הסכמתי להשתתף, בתנאי שימולאו מספר כללים. בין היתר הוסכם כי הטיפול לא יצולם, ושלא אצטרך למסור כל מידע על הטיפול עצמו, כמו כן שלבני הזוג יהיה חופש בחירה מלא, במה הם מהטיפול הם מעוניים לשתף את הקהל בבית ומה הם מבקשים לשמור לעצמם. החשיבה היתה שבעצם ההשתתפות, יועבר מסר חשוב לקהל הצופים, כי טיפול זוגי יכול להועיל ולקדם מצבים שלעיתים נתפסים על ידי זוגות כבלתי פתירים.
לצערי, עד מהרה, התברר לי כי הסכמים לחוד ומציאות לחוד. בראיון של בני הזוג בתכנית, לפתע הם נשאלו על חיי המין שלהם. למרות שעצרתי (בשידור חי) את המשך השאלות בכיוון זה, הרגשתי רע מאד עם הסיטואציה שנוצרה, ושפגעה להערכתי בבני הזוג, ולכן ביקשתי לסיים את החשיפה. בזוג עוד המשכתי לטפל תקופה, אבל כמובן ללא השתתפות בתכנית.

הלקח נלמד והופנם על ידי היטב, מאז איני מוכנה לשתף פעולה עם חשיפה של טיפול מכל סוג שהוא.

בשנים האחרונות התקשורת מאד עסוקה בזוגיות ויחסים זוגיים, וללא הרף מנסים לייצר עוד ועוד תכניות בתחום זה. מידי פעם, פונים אלי תחקרינים, ומבקשים ממני כמטפלת זוגית, לסייע להם לגייס זוגות שעוברים תהליך של ייעוץ זוגי או יחידים מקרב המטופלים במכון הנמצאים בטיפול פסיכולוגי על מנת להשתתף בתכניות שונות ומשונות : החל מזוגיות במשבר בעקבות שיפוץ/מעבר דירה, ועד זוגות שהתגרשו וחזרו לחיות ביחד – הכל מעניין, הכל טלוויזיוני, והכל מגיע מכוונות טובות… אלא שמבחינתי, היישר אל הגיהנום.

בעבור איש טיפול אמור להיות אינטרס אחד ברור וחד – טובת הלקוח שלו – המטופל. שום שיקולי פרסום, שיווק, וחשיפה אינם יכולים לגבור על טובת הלקוח ועל הנאמנות של המטפל כלפיו. יתרה מכך, איני מאמינה שחשיפה, שבה למצולמים שליטה מוגבלת ומצומצמת בלבד על “המוצר הסופי”, יכולה להועיל להם בדרך כלשהי. לעיתים קרובות, כפי שמתגלה בתחקירים המפורסמים בעיתונות, היא בהחלט מזיקה, והשלכותיה בטווח הקצר והארוך עלולות להיות קשות והרסניות. הפרשה האחרונה, ללא תלות במי דובר אמת ומי יצטרך לתת את הדין, בהחלט משקפת נאמנה את הסכנות שבחשיפה תקשורתית, ואת הקונפליקט הבעייתי והלא פתיר כתוצאה משיתוף פעולה מקצועי בין התקשורת לבין אנשי טיפול.

פרופיל מחבר – ד”ר גלית לזר