טיפול בתכניות ריאליטי : בין דלת הקליניקה לשער הקוליסאום

“…היי מדברת אורית (שם בדוי) מחברת ההפקה “כוכב עולה” (שם מומצא), רציתי לבקש ממך לאתר מבין המטופלים במכון שלך, כאלו שיסכימו להשתתף בתכנית שבה נציע להם לעבור “תהליך” לעיני המצלמות, בליווי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, או להתראיין בנוגע לבעיה בעטיה פנו לטיפול… כמובן שגם את תוכלי לזכות בחשיפה ולהציג בתכנית את נקודת המבט המקצועית…” בחלק מהמקרים אף הוצע לי לעבור אודישנים ולמלא את תפקיד “המטפלת מהשורה הראשונה”.

חייבת להודות, שבפעמים הראשונות הייתי בשוק מעצם הרעיון, ומתוך תחושת שליחות מקצועית, לא רק שהדפתי אותו, אלא שהרגשתי מחוייבת, להסביר,לנמק ולמחות בפני כל מי שפנה אלי בהצעות מעין אלו, מדוע מדובר ברעיון פוגע והרסני שאסור שיתממש.

ניסיתי להעביר את המסר, שבדומה לשבועת הרופאים, גם אנו המטפלים, מחוייבים בשבועת נאמנות מוחלטת למטופלינו. שבועה זו נאמרת בכל פעם שנפתחת הדלת בקליניקה והם בוחרים לאפשר לנו ללוותם ולהכנס לעולמם שנתון במשבר ובמצוקה.

גם אנו מציעים למטופלינו לעמוד במרכז הבמה, אך זו נמצאת שם רק עבורם ומטרתה לקיים תהליך אמיתי, אישי ועמוק, המותאם לצרכים האישיים של המטופל ולא לשיקולי רייטינג. אור הזרקורים בקליניקה, אינו מופנה להאדרת המטפל, או להצגת המטופל באופן ערוך ומגמתי, אלא מכוון להאיר כוחותיו ויכולותיו, כמו גם לגרש את החשכה מפני חוויות נחבאות ומפחידות, ולעבדן, כך שניתן לחיות עמן בשלום ובשלווה.
לכולנו ברור שמשבר חיים לא ייפתר בסיומן של 45 דקות השידור, ובוודאי לא יגיע באמצעות הטלת משימות שמצטלמות היטב, ונראות משכנעות על המסך. שינוי יתרחש רק בעבודה סבלנית, עדינה וזהירה של הקשבה מכווננת, בניית כוחות ויכולות ויצירת דרכי התמודדות.

העבודה המקצועית בקליניקה תאפשר למטופל להציג . את סיפור חייו השזור בחלומות, משאלות, מאוויים ותשוקות, ללא צורך באיפור, במסכות, וללא עריכה המשרתת את הקהל בבית שמחכה בקוצר רוח לחזרה בין הפרסומות.

על הבמה בחדר הטיפול, לעולם לא ימצאו עצמם מטופלים, נרמסים תחת קיטונות של ביקורת ושיפוט מורשע בטוקבקים, אלא יזכו בהכלה, אמפתיה, כבוד והערכה על האומץ שלהם להתבונן, לגעת ולהתמודד עם השדים בחדר. לעיתים המטפל יהיה שותף להצגה ולעיתים ישב בקהל, לעיתים – תלוי במסגרת הטיפול – גם בני הזוג, המשפחה, או קבוצה, ויספקו הכרה ממשית ואותנטית בכאביו, אכזבותיו, כוחותיו ואיכויותיו.

המטפל המקבל תשלום על עבודתו, לעולם יותיר את צרכיו מאחור, ויקדיש עצמו לטובת מי שזקוק לעזרתו המקצועית. אל לו לנצל ולהפוך את המטופל לכלי שרת בידיו לשם השגת פרסום, שיווק, האדרה נרקסיסיטית וכד’. כך גם ישבע המטפל, כי לעולם לא ינקוט בשיטות פתייניות ולא ישדל לטיפול באמצעות פתרונות קסם וישועות כהרף עין.

הביטחון בנאמנות המוחלטת של המטפל, הוא הבמה עליה יצמחו יכולות רגשיות, חשיבתיות והתנהגותיות. לחלק גדול מהפונים לטיפול זוהי התנסות בקשר מסוג חדש, שמעולם לא זכו לחוות, ובאמצעותו יוכלו להרגיש, אולי לראשונה, שאינם צריכים עוד להסתתר ולהתגונן, שכן הפעם אינם בודדים ואבודים במלחמה מול אותן “חיות הטרף” המסכנות את עולמם הפנימי.

ברור לכל, שאין ולא יכול להיות שום חיבור וקשר בין טיפול המתקיים בקליניקה לבין זה שמוצג בטלוויזיה. אסור שימתח קו מחבר בין החדר המוגן, המכיל והעוטף, לבין הופעה בזירת הקולוסאום, בנוכחות קהל מריע, שבא לחזות בליבך הקרוע, קרביך השסועים, ונפשך שותתת הדם, בהצגה הרסנית וברוטאלית.

חשוב לומר, רובם המוחלט של המטפלים המקצועיים, מביעים סלידה ושאת נפש מעצם הרעיון להפוך תהליך טיפולי למופע מציצני ופרוורטי. עם זאת, המסר המועבר באמצעות תכניות אלו, הזוכות לאחוזי צפייה מרשימים, מטעה ומוערר דאגה, כיוון שמציג באופן הפוך ומעוות את מה שאמור היה להתקיים בדרך שונה לחלוטין, בין כתליו של חדר הטיפול.

איני מצפה שחברות ההפקה, יוותרו על ההזדמנויות לייצר תכניות עתירות רייטינג, ומבינה שטיפול כמו כל מופע עירום, מושך קהל רב. עם זאת, הגיע הזמן, שהארגונים המאגדים ומייצגים את המטפלים ובעיקר אלו העומדים בראש וועדות האתיקה שלהם, יתעוררו וישמיעו קול ברור. עליהם למתוח קו ברור, חד, ועבה, שיבחין בין דלת הכניסה לחדר הטיפול לבין שער הקוליסאום. המחדל שבו מטפלים מתפתים להכנס לזירה ולהכשירה, מונח לפתחן, וכל עוד הם בוחרים להחריש, הם שותפים להמשך הפגיעה במטופלים, כמו גם לתפיסת הטיפול ע”י הציבור הרחב, כמופע לייצנות בקרקס.