טיפול זוגי ביחד או בנפרד

האם כדאי להגיע ביחד או בנפרד לטיפול זוגי?

באופן עקרוני, אנו ממליצים כי טיפול זוגי יתחיל ביחד, כאשר שני בני הזוג שותפים להחלטה על הפניה, לבחירת המטפל או המטפלת הזוגית, ולהתארגנות סביב הכניסה לתהליך. הפניה המשותפת לטיפול, והתחלה בנקודה שווה מבחינת הזוג, עשויה להסיר הרבה מאד התנגדויות וחסמים בהמשך. לאף אחד מבני הזוג לא ניתנת קדימות, שניהם מציגים את הקשיים והשאלות באותה נקודת זמן, והמפגש הראשון עם המטפל הוא מפגש עם שניהם. בשונה מכך, כאשר הטיפול מתחיל עם אחד מבני הזוג, ואילו האחר מצטרף בשלב מאוחר יותר, עלולה להיווצר תחושה כי לבן הזוג שהקדים והחל בתהליך ייתרון באמפתיה ובאמון ובנאמנות שרכש אצל המטפל, וכך  בן הזוג “המאחר” להצטרף עלול לחוש פחות בטוח בטיפול, וביכולת של המטפל להבין את הדרך בה הוא רואה את המציאות הזוגית . יש לזכור שמטפל טוב, אינו מטפל טכני, יש לקשר הבין אישי שנוצר בינו לבין הלקוח, משמעות קריטית להצלחת הטיפול.

פניה משותפת,  מאפשרת כבר במפגש הראשון ללמוד רבות על הדינמיקה הזוגית, יחסי הכוחות, דפוסי התקשורת ועוד. כך מתקבלת תמונה שלמה ומלאה יותר אודות מציאות החיים הזוגית. חשוב לזכור כי טיפול זוגי הנו טיפול במרחב שבין שני בני הזוג, ואינו טיפול פסיכולוגי אישי בכל אחד מהם. מסיבה זו מרבית המפגשים יתקיימו במשותף, וגם כאשר יתקיימו פגישות בנפרד, הן תיהיינה מאוזנות. המטפל יהיה נאמן לשני בני הזוג במקביל, וישמור על מקום אובייקטיבי ובלתי מוטה.

קראו עוד על:

טיפול זוגי – האם ניתן לגשר על פערים?

אם וכאשר מתברר כי אחד או שני בני הזוג זקוקים לעזרה נוספת אישית, יומלץ על פניה למטפל אישי. כאמור, רצוי עד מאד שטיפול אישי לא יהפוך לטיפול זוגי, שכן הקשר שנרקם בין המטפל לבין אחד מבני הזוג, יפריע ויחבל בניסיון ליצור נאמנות לבן הזוג שיצטרף. מניסיון רב שנים, טיפול אישי שהופך לזוגי, נדון לכישלון.

מתי כדאי להגיע בנפרד לטיפול זוגי?

במקרים בהם בני הזוג חשים, כי קשה עד מאד יהיה לשבת ביחד ולהציג את הקשיים, או חוששים שהמפגש יעורר עימות חריף והתהלמות, או אז כדאי לקבוע פגישה נפרדת עם כל אחד מבני הזוג, ולאחריה פגישה משותפת.

כך גם כאשר אחד מבני הזוג מסרב לפנות  לטיפול זוגי, ההמלצה שלנו תיהיה להגיע בנפרד.

פעמים רבות אחד מבני הזוג מתנגד לתהליך. בכתבה הקודמת “מי מפחד מטיפול זוגי” התייחסנו לסיבות השונות להתנגדות לטיפול בין היתר: סטיגמות שליליות אודות טיפול, תפיסה לפיה אדם שנמצא מחוץ למערכת הזוגית אינו יכול לסייע בפתרון בעיות במערכת זוגית אינטימית, חשש מפני כניסה של גורם חיצוני לקשר, פחד להיות מואשם בקשיים או לגלות שהמשך הקשר נדון לכישלון, ועוד.

במקרים כאלו, נציע לבן/ת הזוג המעוניינים בקבלת עזרה, לפנות בנפרד, אך לשתף את בן הזוג בעצם הפניה, ואף להציע להצטרף אם וכאשר יחליט שנכון לו. כאשר הקשיים בקשר אינם ניתנים לפתרון באמצעות דיאלוג עליהם, הרי לא נכון יהיה להשאר בחוסר אונים וייאוש מפני אפשרות לשינוי. לעיתים רבות, שינוי יחול להתחיל בהחלטה של אחד הצדדים כי אינו מוכן להמשיך לחיות במצב הקיים. יש לזכור שמערכת זוגית, פועלת כמו מערכות אחרות, ולכן שינוי ברכיב אחד, לרוב ייצור שינוי רחב יותר, ויחייב את האחרים לשינוי על מנת להתאים עצמם למערכת.

כשהסקרנות הורגת את החתול…

מניסיון של שנים רבות בתחום, מעטות הפעמים בהן טיפול זוגי שהחל בנפרד, נמשך כך לאורך זמן. כמעט בכל המקרים, גם בני הזוג ה”סרבנים” מצטרפים במהרה לתהליך. קיימות סיבות רבות לכך. ראשית, המסר שמועבר על ידי בן הזוג שפונה הנו מסר חזק וחד משמעי – “איני יכול להמשיך במצב הקיים – איתך או בלעדיך אפעל להוביל שינוי, אני לוקח מלוא האחריות על השינוי ומוכן לפעול לשם כך”. קשה עד מאד להשאר אדישים למסרים מעין אלו. מעבר לכך, הפניה של אחד מבני הזוג לטיפול מעוררת לרוב לחץ וחשש בקרב האחר: המחשבות מה מתחולל שם בהעדרי, מה יקרה בקשר בעקבות הטיפול, והתחושה של אבדן שליטה, מעודדות את הסרבנים להצטרף וליטול חלק בשינוי. כך גם הסקרנות עשויה להרוג את החתול…

פרופיל מחבר – ד”ר גלית לזר